אוגוסט לפני כמה שנים.
היינו עמוק בחופשה, הילדים היו בעננים. אספו מזכרות מכל שוק, שיחקו בהומור עם השפה המקומית, חלמו שיום אחד הם יבואו לגור כאן…”ללמוד צרפתית”.
ערב קודם, ישבנו כולנו במסעדה מקומית מעונבת, מישהו סיפר לשף המסעדה, שהאורח שנמצא כאן (אני!) הוא שף ידוע מישראל….
וכך, מהרגע שנכנסנו, הרגשנו שנוהגים בנו בחביבות יתר, עוטפת ונעימה.
אלה היו רגעים אחרונים של בריחה.
בשדה התעופה, נשמנו את ריחות הבשמים בחללים המוארים, נעמדנו בחוסר רצון והתחברנו לנחש האנושי הארוך שנבנה והתעבה לתוך לועו ובטנו של המטוס הענקי.
רגע לפני, העזתי, והחזרתי חיים בטלפון שלי.
ראיתי את ההודעות.
שמעתי אותן נערמות, מאיימות.
הודעות מהמרפאה המקומית, מהמעבדה, מהרופא האישי….
כולן נשאו את אותו האופי והמבנה. קצרות סתומות וקרות.
“מר דהן שלום, עליך לסור בהקדם לרופא המשפחה”.
לא שיתפתי אדם בערימת החול הזו. במצוק החול הענקי שעמד שם לא יציב, שברור היה, שתיכף יאבד, יתפרק, יתמוטט על עצמו, ויכסה אותי….
לא שיתפתי גם את עצמי.
ידעתי שצריך לסור בהקדם לרופא המשפחה, ידעתי שמשהו מתבשל שם בסיר הזה שאני בעצמי רקחתי, וסירים ומרקחות היו חיי! ועדיין, יותר משחששתי ממה שלא ידעתי את פשרו, חששתי מהפגישה עם הרופא היהיר והמרוחק, וממה שאני עתיד להגיד ולעשות מול גמגומו הנבוך.
הנחיתה הייתה חמה.
לתוך השפיץ של חודש אוגוסט, בקצה העייף של הקיץ שסירב ללכת מכאן, ונדמה שגם הוא בעצמו, נואש, ורוצה להמשיך הלאה….
רציתי שילך. שישאיר אותנו עם האשליה של תיכף ספטמבר…
שעוד רגע קט יאוכסנו הילדים בקופסאות בית הספר, שקט יחסי, חגים, ואיתם תבוא הרוח הקרירה האחרת.
נעמדתי בבוקר שרק התחיל להתחמם, נכנסתי למרפאה ועמדתי יצוק.
משולב ידיים, מביט בשלטים שכבר קראתי אלף פעמים קודם, דמויות בריאות מלאות חיים, לבנות שיניים ושמחות, שמזמינות אותך לבירורים מסוגים שונים לגלות (בחיוך כמובן…) איך ברגע אחד ימחק לך החיוך!
עמדתי שם, אטום מבחוץ ומבולבל מבפנים.
הוא עבר לצדי, חטף מולי מבט מנותק, הוא לא באמת ראה אותי!
הוא נעצר בצעד מהוסס וגמגם חרישית… “טוב שבאת, בוא תיכנס”
ונכנסתי.
נכנסתי בקפיצת ראש כבד, לתוך אוקיאנוס אנושי, צבעוני, מגוון וחסר גיל או אפיון. צללתי ברגע אחד מגומגם, של רופא משפחה (מאוד לא משפחתי) והתחלתי לשחות רשמית וללא מבחנים ותנאי קבלה, ללועו של האוקיאנוס העמוק שנקרא… “יש לך סרטן”.
לא דג, סרטן.
המקור מגיע מבדיחה שהולכת ככה –
חוזר הבעל מהרופא. נו…שואלת האישה, מה אמר הרופא? והבעל עונה..
“הוא אומר שיש לי איזה דג..” דג? שואלת בכעס האישה, דג? תתקשר שוב ותבדוק לאיזה דג בדיוק הוא התכוון!
מתקשר האיש אל הרופא. “תגיד דוקטור” הוא שואל…איזה דג אמרת שיש לי?
ועונה הרופא…לא דג, לא דג…סרטן!
לקריאת הפרק הראשון בבלוג של סם דהן- לחצו כאן
לקריאת הפרק השני בבלוג של סם דהן- לחצו כאן
לקריאת הפרק השלישי בבלוג של סם דהן- לחצו כאן
לקריאת הפרק הרביעי בבלוג של סם דהן- לחצו כאן
