פרק מס 6- חברות וטיפולים!
אני חולה.
לא “המחלה” לא “מחלה קשה” מחלה ושמה סרטן. פשוט וברור.
אני חולה בסרטן. ועכשיו צריך לטפל.
וכמו בכל קלקול או תקלה, כמו בכל אירוע שהשתבש, רגע אחרי שאיתרנו, אבחנו, והגדרנו את מהות השיבוש…מגיע שלב התיקון.
אף שהשפה העשירה שלנו, מעניקה מרחב תמרון מכובד, בכל מה שקשור למשהו שהשתבש. בחרתי תיקון. מילה שמכילה בתוכה, עומק ופשטות.
הפשטות, כמו התמימות, חיה על פני השטח ולא במעמקים, אין בה ייחוס של גיל או מין, מצויה בכולנו, רכה נעימה ורפה.
התמימות לא נושאת עמה משקל או אחריות. היא מביטה על הקלקול בעיני תינוק, רגע אחד זורק צעצוע שמתנפץ לרסיסים, ורגע אחרי, מבקש אותו בחזרה שלם!
נשבר – נתקן!
העומק, כמו החכמה, היא נסתר ונדיר. יש בו הבנה, שתיקון – הוא דרך ומסע. יש בו נוכחות של אבדן, והכרה מפוכחת שמשהו אכן השתבש ויצא ממסלולו.
העומק, מכיל אחריות לחיפוש אחר ריפוי, שלא כולו תרופות.
לעתים נדירות, הוא מעורר רצון וצורך בכפרה ובסליחה כחלק מריפוי.
ויש בו הבנה שתיקון, חי על ציר של זמן….
נשבר – נצא למסע!
נפשי טיילה במחוזות של חיפוש.
דרך סכרים של בלבול, זרמה אל האוקיינוס, אל ים החולי וההכרה, ומשם לכאן לשלב התיקון והטיפולים.
מין מילה מחבקת. כמו התרחשות מנחמת, מפנקת, מגוננת, שאוספת נוכחות, משקל ומשא, ועומדת לבד.
רגליה חזקות ומוצקות, והיא מתנועעת עצמאית במרחבי מחלת הסרטן.
“יש לי טיפול”. נהגתי להכריז ביובש. ואיש לא שאל דבר.
לא טיפול נפשי, לא טיפול קוסמטי!
טיפול.
בנקודה הזאת, ישנה ציפייה שהמילים שתבאנה, מתוך רצף היררכי מוסדר של סיפור שזורם.
יעסקו בתיאורי סבל ומכאוב, בחילות והקאות.
זה מתבקש!
סבל ומכאוב הוא אישי וייחודי. הוא מתכרבל בתוך אדם, בעוצמות ובגוונים. לעתים, הוא ממלא את החלל כולו ולעתים, הוא נדחק החוצה בנגיעה דומעת!
כנראה שסבלתי. בחרתי לשכוח.
לפנות מקום בזיכרון המתמלא לכאב צורב, לתחושת פחד, או לחתימה של תופעות גופניות מעיקות, הרגיש לי חיוני, כמו להשקות עשב קוצני.
ביקשתי לחתום זיכרון בצד המתקן, המאחה והסופג.
ביקשתי לזכור בחיות יומיומית את אשתי האהובה שלצדי, שצמחה בעוצמות מרגשות לחומה יצוקה ותומכת, על קרקע שלא חדלה מלרעוד.
ביקשתי לחיות זיכרון על החברים. ועל חברות שבין חברים!
לטיפולים הולכים עם קרוב. בן או בת זוג. אח או אחות, אבא או אימא.
אותי ליוו החברים. החברים כולם.
והם ליוו אותי כמו שמש, בערו והאירו כל הזמן. .
הם היו שם לפניי, הם היו שם אחריי, בחדר הטיפולים, במסדרון ההמתנה, באוטו הביתה, בטיסות, בבדיקות, ברגעי ההמתנה לתוצאות, ובמבטי החרדה שאחריהן. הם חלקו איתי את התשובות כולן. בשורות וגם רעות.
הם נשמו איתי ברגעי הכאב ששיתק, וברגעי הצחוק שהתגלגל.
חברות עבה וסמיכה, כמו ענק מרשמלו גמיש ואין סופי, שעטף במתיקות רכה כל רגע, שביל ומדרגה, בשרשרת מסע הריפוי.
בזיכרון שנסוג לזמן של שנים ודמעות, אני מדמיין אותם באים לחדרי בשנתי.
נעים במעגל שבטי, לבושים בחלוקי מנתחים ובידיים חפויות.
סובבים סביב מיטתי, מניחים על גופי אצבעות שחודרות לקרבי, אוספים וממלאים מלוא החופן חולי, החולי שלי. ויוצאים בצעד קל.
הם לקחו ממני ליטרה של חולי והשיבו אותו למקורו.
נושאים עימם חלקי משא מתוך המסע שלי.
ובכל ביקור, ולאחר כל טיפול, חשתי בהקלה ובאיחוי, הרגשתי סחרור של אנרגיה שבקעה מתכונה גדולה ממני.
חברות נדירה, בראשיתית, שהתכנסה לרגעים נדירים סביבי ועבורי.
פירות הריפוי כולו, גם אם חנט פיזית דרך גופי, הם הפירות שלהם.
הם באו ונכחו, וגם כשהלכו, נשארו.
חיוביים תמיד, נגישים ללא גבולות.
החברים שלי, החברות שלנו, הם הריפוי שלי כולו.
פרקים נוספים בבלוג של סם דהן:
לקריאת הפרק הראשון בבלוג של סם דהן- לחצו כאן
לקריאת הפרק השני בבלוג של סם דהן- לחצו כאן
לקריאת הפרק השלישי בבלוג של סם דהן- לחצו כאן
לקריאת הפרק הרביעי בבלוג של סם דהן- לחצו כאן
לקריאת הפרק החמישי בבלוג של סם דהן- לחצו כאן
לקריאת הפרק השישי בבלוג של סם דהן- לחצו כאן
