פרק מספר שבע- זה לא הולך לשום מקום
זה כאן. זה לא מתכוון ללכת לשום מקום.
כבר ניתוח רביעי להסרת הגידולים שחוזרים!
אחרי הראשון, ומעט אחרי שחזרתי להכרה, נשמתי בטחון שהוא גם יהיה האחרון… ואז, כמו משום מקום, באה לה המציאות, דפקה בדלת, וברגע שפתחתי חריץ לבדוק מי האורח, התפרצה פנימה והתיישבה ממש מולי, ככה.. באמצע הסלון, מתריסה ומוכיחה!
כבר ניתוח רביעי.
כמו טחב שגדל בתוך לחות גדולה.
גידולים סרטניים בשלפוחית, ברמות ובשלבים מתפתחים, בכמויות ובגדלים משתנים, ובעיקר כאלה שמסרבים להיכנע.
חלפה שנה.
שעת אחר הצהריים חמה, לחה, ועמוסת פקקים. דגנית ואני בועתיים ברכב, זוחלים לכיוון בית החולים לפגישה נוספת עם הרופא. שקט טרוד.
אני מביט במאות המחשבות שנמצאות עשרה מטר לפני, מונחות כמערום, רוכס מחשבות, מחבר אותן, ללא הגיון, סדר או צבעים, מייצר ומצייר תסריטים של עתיד מעורפל, ואף שאנחנו בשיאו של הקיץ, המחשבות חורפיות.
מעונן, וסוער, גשם ורעמים שמטיחים זעזועים.
נזכרתי בחיוך, בשיחה שניהלתי עם חבר ,”תפסיק לקפוץ מנושא לנושא, אתה מטריף אותי” העיר בחוסר סבלנות. חייכתי, ועניתי: אצלי, בשונה מאנשים נורמליים, כשאני מנסה לשלוף משהוא מהזיכרון, אני לא פותח מגירה ושולף מחשבה…אני פשוט שופך את כל תכולתה החוצה!
השקט גבר והעצים.
דגנית הביטה בי מבט מלא, “יהיה בסדר חמוד” היא מניחה את המילים ומפצחת עלי את הקליפה שכיסתה אותי.
“יהיה בסדר” היא מטעימה שוב, “זה פשוט ייקח יותר זמן ממה שחשבנו”
בכנות של כואבים, לא ממש חשבתי.
לא חשבתי שיהיה בסדר ולא חשבתי שלא יהיה בסדר!
אני תוצר של הרפואה המודרנית: יש מחלות ויש תרופות.
זה פשוט. ההיגיון פשוט.
יש גוף. הגוף שלי. יש מחלה. באה מלמעלה. ויש תרופה, שאקבל מרופאים.
אבוא עם גופי החולה, אתמסר לרפואה, אכיל תרופה, ואאסוף את חיי במהירות ובנועם תמים, בחזרה לשגרה!
ככה חונכתי ותורגלתי. ככה בנתה אותי ועוד רבים שכמותי, הרפואה המודרנית.
המדע הרפואי, מייצר תרופות שמתאימות למחלות שמאוחסנות בבני אדם.
המחלות הן לא המצאה ופרי של הרפואה. אולם…התרופות, בבואן לטפל במחלה, אפשר שיולידו, עוד בעיות, שגם להן תמצא תרופה (תפקידה של הרפואה!) ונזכה במעגל אין סופי של מחלות ותרופות!
גם אם המילים לוקות בתיבול קליל של קונספירציה,
לא מצאתי שיח עם רופא שיטיף לי “קח חלק ואחריות בתהליך הריפוי!”
קח אחריות על המחלה שלך. קח אחריות עלינו הרפואה, ובדוק אותנו,
הטל בנו ספק. חקור וחפש פתרונות במקביל.
פעילות גופנית? תזונה? תמיכה? תוספים? נפש?
זכתה בדרך כלל, לכף יד מהוססת, מבטלת, לעיתים מעליבה, מקטינה.
“תעשה כל מה שעושה לך טוב”
זה היה המשפט השגור בפי רוב.
עדיין זוחלים בפקק.
בחוץ, צפוף. הרחוב המה אנשים, תכונה ערה של יום שתיכף ייאסף לשבוע שחלף. דמויות שהתחילו את הבוקר זקופות, מבושמות, מלאות במבטי זריחה וציפייה ליום חדש – נראו עכשיו, עם החום, והשמש שנחלשת – כפופות ומותשות, טרודות ושוקעות. חלקו השני של היום עמד בפתח.
שקעתי לתוך מבטים נעצבים של פרידה, מבטים שביכו את היום שחמק לאחור ומהר, מצפים לזריחה הבאה, וליום חדש נוסף דומה, טוב יותר…..
הבחנתי באחרים, במבט משוחרר של הקלה, מודים ליום הזה שהסתלק ומייחלים שלא ישובו עוד כמותו, מבקשים ערב ארוך מנחם ומרוח, שירחיק את הזריחה הבאה!
ואיפה יתמקם היום הזה בחיי?
האם ארצה לקעקע ולחיות כל רגע בתוכו, או שמא אבקש שיבוא למנוחה ארוכה ויעלם לבלי שוב?
התיישבנו מולו. הרופא שלי, בעל העיניים הטובות, המבט החכם והיד שמנחמת. הישרנו מבטים – שותקים!
השתיקה שלו אמרה סליחה, ואולי זו הייתה, מבוכה.
באוויר ריחפה לה מועקה סמיכה, גלים מתערבבים של חוסר אונים וודאות.
נו… העזתי ראשון, ופניתי אליו בנימוס מהוסס. מה יהיה דוקטור?
כאילו שהוא היחיד, הבודד שאחראי לכל תחלואי גופי.
מה יהיה דוקטור? שאלתי שוב.
“זה מה אני יודע לעשות” – “זה מה שהרפואה שאני מייצג יודעת לעשות”
אם יש לך זמן, פנאי וממון, לך. סע. חפש תרופה אחרת, אולי תמצא!
אולי תצליח להביא לעצמך, את מה שאני לא מצליח לספק – תרופה.
הוא קיצר, שקע וסיים.
נכנס לתוך עצמו. כמו צב, הוציא ראש, נשא משפט ונסוג.
חלפו שניות ארוכות. דגנית התאוששה ראשונה.
מה אתה מציע? להמשיך באותו המסלול? שוב ושוב את אותו המסלול? ניתוח, טיפול כימי, ושוב ניתוח וטיפול כימי?
עד כמה תוכל השלפוחית להכיל ועד כמה יוכל הגוף לשאת?
הוא הביט בי, לא בטוח שאת המשפט הבא הוא מבקש להשמיע…
“תתאפק ותחזיק מעמד, תוך עשר שנים, הרפואה כבר תדע לייצר איברים במעבדה, חלקי חילוף… תתאפק”
בשחזור מאומץ של מבט לאחור, לא זוכר אם הייתי מוכן לתשובה שכזו,
אולי כעסתי, אפשר שהתאכזבתי, או אפילו צחקתי.
דבר אחד אני זוכר בפירוש – התפכחתי!
זה היה משפט מנפץ, מלא בכנות נדירה של רופא, שאמר בפשטות את מה שאף אחד אחר לא העז לשאת לפניו.
אנחנו הרופאים רק בני אדם. עם גבולות של יכולת, של יד ושל כלים.
אנחנו יודעים לעשות הכי טוב, רק את מה שאנחנו יודעים לעשות!
כשזה לא קורה. זה פשוט לא קורה!
לראשונה אחרי שנה למחלה, ובמיקום שנת ה 45 לקיומי, התנגשה בי מציאות. זה שלי. זו המחלה שלי ומכאן גם יהיה הריפוי, שלי!
הרפואה, הרופא, נפלאים ככל שהם, הם כלי.
הם כלי ואמצעי בידיי המוגבלות למצוא ולסלק את החולי שלי.
אני זקוק לידע – אני אהיה אחראי – ואני אהיה בריא!
פרקים נוספים בבלוג של סם דהן:
לקריאת הפרק הראשון בבלוג של סם דהן- לחצו כאן
לקריאת הפרק השני בבלוג של סם דהן- לחצו כאן
לקריאת הפרק השלישי בבלוג של סם דהן- לחצו כאן
לקריאת הפרק הרביעי בבלוג של סם דהן- לחצו כאן
לקריאת הפרק החמישי בבלוג של סם דהן- לחצו כאן
לקריאת הפרק השישי בבלוג של סם דהן- לחצו כאן
לקריאת הפרק השביעי בבלוג של סם דהן- לחצו כאן
