לא דג… פרק מספר 9

פרק מספר תשע – על ציפיות ושנה חדשה

 

החזרה ארצה מגרמניה הייתה התכנסות רוחנית.

הניתוק הארוך מהחיים כאן, העזיבה של העבודה, הבחירה ברפואה נוספת לצד הרפואה הקיימת, וההתמודדות עם הציפייה- שלי, של  הסביבה, של המשפחה, היו כולם יחד, צמה של חבל עבות שנאסף סביבי.

 

והתכנסתי אל הרוח.

התכנסתי אל השאלות, על אמונה, תקווה, קיום, מהות ותכלית.

קראתי כתבי חכמת המזרח, עשיתי יוגה ומדיטציה, נסעתי לבקר רב מקובל, שאלתי שאלות ובעיקר…

שתקתי עם, ולתוך עצמי.

 

מצד אחד אני. מביט על החיים, על החוויות שהשארתי מאחור, החולים שלא שרדו את חוליים, ואף יותר- את ציפיות קרוביהם אכולה החרדות.

 

ואף שישמע הדבר נטוש, יותר משחששתי שלא סולק החולי, חששתי לאכזב!

חששתי שלא אעמוד בציפייה…שאחלים.

 

אותם חולים שפגשתי, שנטשו חיים, והגיעו מקצוות עולם: מניו-זילנד, מאוסטרליה וקנדה, והגיעו לקבל טיפול בגרמניה, בכולם נטועה הייתה הציפייה.

 

בכולם נזרעה התקווה, שהחשיבה הנועזת, ההחלטה לקיים הליך רפואי חריג ולא מקובל, הכרייה הפיזית, הנפשית והכלכלית, לתוך עומק הבחירה ברפואת בוטיק יקרה, ויצירתית, שונה וטוטלית כל כך –

תביא עמה תוצאות.

 

ומצד שני, העולם. העולם שסבב אותי.

גם אם לא יודו בזה ממש, כולם חיכו. חיכו בחוסר סבלנות, באמונה קצרה.

חיכו לתוצאות שתביא עמה הרפואה האחרת….”נסע עד גרמניה, בזבז או השקיע, כל כך הרבה כסף.. והוא עדיין חולה” מהמשפטים שהשמעתי לעצמי בדרך לבדיקות.

 

הצליח או לא הצליח! זה הדהד בי, וכל כך פחדתי לאכזב, את עצמי בעיקר.

והבדיקה הגיעה. ואחריה…… שוב ניתוח. גידולים רבים ומעזים.

והם היו מאוכזבים. כולם.

 

“אלה רק שאריות שהגוף משחרר רגע לפני שהוא פותח במערכה האחרונה”

כך שיננתי לעצמי רגע אחרי הבדיקה המאכזבת, וזה מה שעלה בי אחרי הניתוח שבא בעקבותיה.

כל הרוח שנאספה בי, המחצבים שנכרו בשנים האחרונות, ובאופן עמוק כל כך בגרמניה, הפכו לאבן ולחוסן שבי.

 

אמונה רוחנית עמוקה, שמכאן יש נתיב אחד, והוא ברור, איטי, עבה, אך נקי. נקי מספקות, נקי מחוסר סבלנות, מפוכח, נחוש ברמה דתית, סקרן ופתוח, דעתן ונחרץ, מנומס, אך אסרטיבי.

 

הניתוח האחרון היה ממש לפני החגים, מעט לפני ראש השנה.

ואף שאינני אדם דתי, אני מאוהב רגשית בראש השנה.

מאוהב בשרשרת החגים שעוטפת אותו: באופטימיות, באפשרות להתנקות פיזית, רוחנית, ומוסרית, מעין סדנת ניקוי אופטימית אחת גדולה!

 

הזדמנות גדולה ולא חד פעמית – כי יש כל שנה, הזדמנות לסדנה חדשה!

לתחנת הזנק למילוי תקוות ומחשבות טובות.

 

אני חיכיתי לחג הזה, מהרגע שהעניים נפקחו, בניתוח האחרון שהיה באוגוסט.

והחג הגיע. משפחתי מחבק ומזכך. אפשר שאני קצת מגזים, אולי מחסיר פרט כזה או אחר. אבל ראש השנה היה תחילתו של השינוי הגדול.

 

בראש השנה השארתי את החולי מאחור.. ואף שהוא נצנץ מפרפר בחולשה מידי פעם, הוא מאז לא חזר!

בראש השנה ההוא, יסדנו הרגל לערב החג.

 

העמדנו כלי חרס ענקי מלא עד אמצעו באדמת שתילה, ניתנה האפשרות לכל אחד מהמסובים לשאת ברכה כתובה, ולטמון אותה באדמה שבכלי.

עם סיומו של הטכס, שתלנו מעל כל הברכות הכתובות, פרחים חדשים ובריאים ונתנו לשורשים שלהם לגעת במילים ובתקוות, להשתמש בהם, כחומר תזונה לפרחים חדשים שיבואו עוד, ומהם ילבלבו הברכות כל יום, עד לשנה הבאה.

 

מעביר לכם את הטכס לאימוץ ולביצוע כבר השנה.

 

שנה טובה לכולנו.

אחריות ידע ובריאות.

 

פרקים נוספים בבלוג של סם דהן:

לקריאת הפרק הראשון בבלוג של סם דהן- לחצו כאן

לקריאת הפרק השני בבלוג של סם דהן- לחצו כאן

לקריאת הפרק השלישי בבלוג של סם דהן- לחצו כאן

לקריאת הפרק הרביעי בבלוג של סם דהן- לחצו כאן

לקריאת הפרק החמישי בבלוג של סם דהן- לחצו כאן

לקריאת הפרק השישי בבלוג של סם דהן- לחצו כאן

לקריאת הפרק השביעי בבלוג של סם דהן- לחצו כאן

לקריאת הפרק השמיני בבלוג של סם דהן- לחצו כאן

לקריאת הפרק התשיעי בבלוג של סם דהן- לחצו כאן